אחד העם כמסאי משכיל 

אחד העם כמסאי משכיל


אחד העם הוא שמו הספרותי של אשר צבי גינצברג (1856-1927, -), מראשי הוגי הציונות, מייסד זרם הציונות הרוחנית. נולד בסקווירא פלך קייב, באוקריאינה.

הרבה לקרוא בספרות הרמב"ם והתעמק בספרות תנועת ההשכלה.

בשנת 1889 פרסם את מאמרו הראשון"לא זה הדרך" ובו בין היתר כתב כי אין ארץ ישראל בא יכולה להיות מקלט פיסי ליהודים, אלא צריכה לפתור את בעייתם הרוחנית והתרבותית של היהודים. בסוף המאמר חתם "אחד העם" שפירושו - אדםרגיל ככל האדם ומאז זה הפך להיות שמו הספרותי.


המסות של אחד-העם


קובץ המסות שלו, הנקרא "על פרשת דרכים" מהווה מופת למיומנות ויכולת של כתיבת מסות נדירה שמעט נתברכו בה.


מסות אלה הם חלק מתוכנית הלימודים של תלמידי התיכון ואולי חלק מהסופרים והעתונאים המצטיינים בכתיבה קיבלו את השראתם מאחד-העם.



במסות אלה מוכיח אחד העם את התמצאותו בתחומי ידע רבים, אותה רכש למעשה בכוחות עצמו כאוטודידקט. הוא מביא במסותיו דוגמאות להמחשת רעיונותיו מתחומי הפילוסופיה, הלוגיקה, המדע וכמעט כל תחום.



במאמר "שתי רשויות" שבו הוא דן בשנאת ישראל, (האנטישמיות), הוא מעלה את השאלה כיצד יתכן שאנשים משכילים אשר שכלם צריך להוביל אותם למסקנה ששנאת ישראל אין לה בסיס הגיוני, בכל זאת נאחזים בשנאה ומשכנעים עצמם שיש לה על מה להתבסס. כדוגמא הביא את האסטרונום סקי (Secchi) אשר היה גם כהן דת, והסביר את קבלת הסתירה בין הדת לאסטרונומיה במלים :"כשאני עוסק באסטרונומיא אשכח את כהונתי, וכשאני עושה מעשי כהן אשכח את האסטרונומיא". כלומר, הוא מצטדק שהוא מצליח לחיות עם "שתי הרשויות" שסותרות זו את זו. במאמר זה הפגין אחד העם את אמונתו ב`עורמת` ההיסטוריה, היינו הדרך בה רצוי ששינויים וחידושים יחדרו לתרבות הישנה מבלי זעזועים.



בתחילת מאמרו "כהן ונביא" הוא מדגים את עקרון "מקבילית הכוחות" בפיסיקה, לצורך הבהרה שאם משפיעים שני כוחות קיצונים על גוף, אזי תנועתו תהיה פשרה בין שני הכוחות. לכן צריך מנהיג לא פשרן, דוגמטי כמשה, ולעומתו כהן מתפשר כמו אהרון, כדי שבסופו של דבר מגמת הדרך של העם תהיה מנותבת לכוון של פשרה.



במאמרו "חצי נחמה" , הוא מדבר על "עלילת הדם" נגד היהודים ומנסה להבהיר כי ההתפסות בעלילה זו נובעת מ"הסכמה כללית" שיש בחברה שאינה מבוססת על הגיון ואשר יש בה כשל לוגי שנובע מסוג הסקה באינדוקציה. והוא מביא את הדוגמא הבאה:"נוסע אחד, שבא לאחת הערים ונזדמן לאכסניא שהיה בה משרת כבד-פה, וכתב בפנקסו: בעיר פלונית משרתי האכסניות הם כבדי-פה - הספור הזה מצייר בצורה של התו?ל דרכי-ההגיון של ההמון ברוב משפטיו הכלליים". מה שנקרא בלשון אחרת "הכללה". כי גם אם נניח שנתפס יהודי אחד בשתיית דמו של ילד נוצרי (מה שלא הוכח מעולם אלא נמסר מפה לאוזן), הרי זה לא ייתכן שכל היהודים קשורים למעשה נתעב זה.



במאמר עבר ועתיד", בו הוא עוסק ב"אני" של עם, עם בהקשר לשאלת יחודיותה של ארץ ישראל כביתו של עם ישראל, האם היא תהא "מרכז רוחני" כדעתו או מרכז פיסי ולא יכול להיות אחר. הוא מתחיל את מאמרו במשפט הנאה: "פילוסוף גדול שלא בידיעתו היה "אדם הראשון" שביטא לראשונה את המלה "אני" ". והוא מביא את היגיעות שנתיגעו גדולי הפילוסופים לתאר מלה פשוטה לכאורה זו. "אני" של אדם, לפי אחד העם, אינו מורכב משערות ראשו וצפורניו של אדם, "שהיום הן כאן ומחר מתגוללות באשפה". מסקנתו כשם מאמרו היא ש"אני" הפרטי מורכב מן העבר ומן העתיד, ההווה למעשה הוא חולף עובר ולא נתפס. כך גם ה"אני" הלאומי של עם שמורכב מזכרונות ורשמים של העבר מצד אחד, ומצד שני מתקוות וחפצים והם אחוזים וקשורים קולקטיבית לכל הפרטים המרכיבים את העם.



יש הטוענים כי הוא האב הרוחני של חלק ניכר מהציונות החילונית של ימינו. השפעתו ניכרת במשנתם של הוגים כמרטין בובר, מרדכי קפלן ורבים אחרים.



חדרו האישי וספרייתו של אחד העם נשמרים בספריית בית אריאלה בתל אביב